וספרתם לכם

22
מאי
2017
ע"י Tovi

"אז כמה ימים היום לעומר, ילד?"

אני מביט לפנים ולאחור, די מופתע לגלות את שלום שלום לידי. שלום שלום ידוע בתור הקבצן הנצחי של השכונה.

בגדים מרוטים, זקן מדובלל וכובע קסקט עקשן שאינו מחליף לעולם. איש אינו בטוח מה שמו האמיתי, כיוון שפרט

למילים "שלום שלום" והושטת יד נמרצת בחצר בית הכנסת הוא אינו מדבר. אני בולע את הפתעתי.

 

"היום.. אתמול היו עשרים ושלושה ימים," אני דג בקלילות מזיכרון ליל אמש. שלום שלום מתבונן בי ואני בטוח שבזאת

סיים עם מכסת שאלותיו, אבל קולו מוסיף ואומר- "ועוד כמה ימים שבועות?"

"אה.." הפעם לוקח לי מעט יותר זמן לחשב. חמישים פחות עשרים ושלוש. מעולם לא הייתי טוב

במיוחד בחשבון. "עשרים ושבעה יום."

"אני רוצה לספור כל יום. אתה תזכיר לי, נכון? איך קוראים לך בכלל?"

"דניאל."

 

כבר הספקתי להצטער אלפי פעמים על הגעתי לבית הכנסת בשעה הזו. תפילת מנחה בישיבה אמנם

מוקדמת יותר אך הסיכוי לפגוש שם בטיפוסים מפוקפקים כשלום שלום מזערי.

התשובה השלילית כבר עומדת על קצה לשוני, אך המבט בעיניו של הקבצן משדר חוסר אונים וציפייה מהולה בעצבות.

אני מפטיר "בסדר, בלי נדר," וזוכה למטר ברכות וליווי צמוד עד לשערי הישיבה.

את החברים שלי מהשיעור זה מצחיק. אותי הרבה פחות.

בימים הבאים אני חושב על דרכים להפר את הבטחתי ומוצא כי לא קל הדבר. שלום שלום אינו שוקט על השמרים.

ערב ערב מגיע הוא לחצר הישיבה ומכריז בקול גבוה "דניאל! כמה ימים לעומר?" עד שמקבל את מבוקשו.

כדי למנוע מבוכה אני יוצא להקביל את פניו בטרם יהפוך את מתחם הישיבה לקרקס ואותי ללוליין הראשי.

לחברים כבר יש שלל בדיחות על הזקן התמהוני שעושה לו למנהג לשבת לידי בחדר האוכל ולהצטרף לשיעורים

בהם הוא נרדם אחרי כמה דקות. ביקורי ערב כבר עניין שבשגרה ושלום שלום מחליט להוסיף גם את הבקרים, בהם הוא

מופיע, מכריז את שלו בקולי קולות ובודק שחלילה לא שכחתי להזכיר לו את ימי העומר.

הוא זוכה ליחס חם אם כי מלגלג ואני איני יודע אנא אני בא. הקבצן החליט להתיק את מקומו מבית הכנסת

השכונתי לכל מקום אליו אני הולך. בלי למצמץ הוא נטוע לידי בבית הכנסת ועונה "אמן!" נלהב שלא נשמע כמותו.

פניי מתכסות בארגמן בוהק ואני מייחל שהקרקע תנהג כבקשתי ותבלעני כקורח בשעתו.

להפתעתי הרבה ניגש ראש הישיבה אל שלום שלום ולוחץ את ידיו בכבוד. שיחתם מהולה במלמולים חרישיים

אך שמי מוזכר שם לא אחת. אני מבין שהקבצן החליט להרוס את שמי הטוב ולא ממתין אף רגע קט לפני שמתחיל.

 

למחרת קורא לי ראש הישיבה לחדרו. אני מכין בראשי נאום התנצלות אך המילים הנשמעות מפיו של הרב אחרות לגמרי.

"אני שמח לראות שאתה מקיים את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', דניאל." הוא אומר בקול נעים. "משה שוהם הוא

נשמה שאיבדה את שפיות דעתה בעקבות שברון לב. מעולם לא ראיתי ניצוץ שכזה בעיניו. אתה ממש מחייה אותו."

"משה שוהם?"

ראש הישיבה מחייך. "וכי באמת חשבת ששמו הוא 'שלום שלום'? בעברו היה משה שוהם אחד מגדולי העסקנים

בדורנו, שתרם רבות למוסדות תורה. כשנספתה משפחתו הוא איבד הכל, ולצערנו גם את עצמו.

הוא אינו זקוק לרחמים, הוא פשוט זקוק לחברה…"

אני תופס את ראשי בתדהמה. נפתרה חידת הקבצן שאיש אינו יודע את שמו. ואנחנו? במקום לקרב אותו ניסיתי להרחיק,

התפללתי שיוותר על ביקוריו וחשתי חוסר נעימות בולט בחברתו. בושה החלה ממלאת את ליבי.

באותו יום כבר התקבל שלום שלום בישיבה במאור פנים. הוא זכה לליווי עד לפתח בית המדרש ושם כבר

התיישב ופתח ספר בעצמו. גם כשנרדם לא הפריע לי הדבר וכשענה "אמן" בבית הכנסת לא עלה שום גיחוך על שפתיי.

בל"ג בעומר זכה אדם אחד ויחיד להדליק את המנורה. פניו אורו באור יקרות כאשר תפסתי בידו וצירפתיו

למעגל הרוקדים מסביבה.

הרי לשם כך נועדה המדורה, לשם כל נועדה הספירה. להרבות אהבה ואחדות בעם ישראל.

לפי פניו המשולהבות של שלום שלום, גם הוא חש בזאת.

 

 

כותבת: ברכה ניסנוב

תגובה אחת

  1. טובי לוין 23 במאי 2017 8:57

    ממש סיפור יפה עם מסר חזק!
    תודה על השיתוף!

פרסמי תגובה