משקל ההצלחה/ברכה ניסנוב

12
פברואר
2017
משקל ההצלחה
ע"י c-site

שמיים שחורים ואף לא כוכב אחד. ירח זעיר של תחילת חודש מבצבץ לו מבעד לעננים.

הכביסה הרטובה מנסה לקרר את מחשבותיה ללא הועיל. היא כבר למדה שאין טעם להילחם בהם, ברגשות הללו שהורסים כל חלקה טובה

ומנסים להוכיח לה שהיא טועה. שכל התוכחות נגדה מוצדקות, שאין סיכוי להשתנות.

אז היא יוצאת למקום המפלט האישי שלה. הררים של כביסות שיש לתלות ולקפל.

אוויר קריר של סתיו עושה את העבודה ומצליח לצנן במעט גם את תגובתה והלך המחשבה מגיע למקום בטוח יותר.

הם שוב עשו את זה.

"חסר לך משהו, יעלי? למה את צריכה להכניס כל כך הרבה קלוריות? תאכלי מלפפון זה עדיף."

"מה תגיד המשפחה של שמואל? הם קיבלו אותך במשקל מסוים!"

"שמעת על שיטת הדיאטה החדשה? הבת של מוסקוביץ' הורידה 25 קילו תוך כמה חודשים!"

"למה שלא תעשי הליכות?"

המשפחה שלה מתוקה ותומכת, אוהבת ומפרגנת. כדבש מתקתק היא סופחת אליה את כל הערות השכנים, הדודים והמכרים

ואינה מהססת לשלוח אותם ליעדם כמו חיצים מורעלים. 

"פגשתי היום את גברת שטרן אצל הירקן. היא אמרה שאכלת שוקולד בחנות כשחברה הביאה לך. את לא יודעת להגיד לא?"

ולא עוזרות תשובותיה, לפיהן לשמואל ומשפחתו לא אכפת מהמשקל שלה. הוא פגש אותה כשכבר הייתה מלאה ולא נראה כי דווקא לאחר אירוסיהם    

יחליט כי העניין מדיר שינה מעיניו.  

ואת השוקולד היא אכלה בחוץ דווקא כדי להימנע משיחות אלו.

מעיניה של אמא הוא הדיר בהחלט.

"פעם היית כל כך רזה," קבלה באזנה לא אחת. "היינו צריכים לרוץ אחרייך עם כפיות של מרק כדי שלא תיעלמי. כל כך דאגתי למשקל שלך..

מה קרה מאז?"

ואכן התמונות הציגו שלווה פסטורלית של ילדונת מתוקה שאף שומן תינוקות לא דבק בה. ומדוע שידבק? שואלת אמא.

בימים עברו היא הייתה יוצאת החוצה ומשחקת עם חברות,  

קופצת בחבל ובגומי ואף מטפסת על עצים. היא הייתה פעילה! מוסיפה אמא ונוטלת מידה את קוביית השוקולד. "זה מספיק להיום, יעלי. לכי לישון."

והיא נכנסת למיטה.

–     –     –

"אמא, למה אבא עצוב?"

יעלי של פעם ילדה חכמה היא, קולטת במבט אחד את פניו הרציניות של אבא. אלא שהיא אינה מבינה את הסיבה לכך ואמא מעדיפה לפתור אותה

בתשובה מעורפלת לפני שמכסה בשמיכת הפוך ונושקת ללילה טוב. יעלי שומעת את צעדיה המתרחקים ושומעת את קולו המהוסס של אבא. 

משהו בה אינו מאפשר לה להירדם כה מודאגת. היא מחליטה לספר לאבא על המורה שפרה והמבחן בחשבון על מנת להסיח את דעתה ויוצאת חרש

מהמיטה. קולה של אמא מונע ממנה להתקרב לשולחן. היא יודעת שאסור לצותת אך רגליה כמו ננטעות במקום. "איך היה בעסק היום? משהו הסתדר?"

זקנו של אבא מתחיל להיות אפור בשבועות האחרונים ומבשר על התשובה עוד לפני שמניד בראשו ומצחו נחרש קמטים.    

"העסק גמור. אני לא מצליח לחבר את הנתונים כפי שהיו והסחורה כבר כמעט אינה נמכרת. המתחרים הרסו כל חלקה טובה.

הם מאלצים אותנו למכור במחירי הפסד."

"זה לא בגלל המתחרים," משיבה אמא ומגישה תה מהביל לצד עוגיות חמאה. "אין אדם נוגע לחברו במוכן לו במלא הנימה."

"אני יודע," חדור אבא אמונה. "כנראה שאיננו ראויים להרוויח כעת את הכסף הזה. השם רוצה שנתנסה בניסיון אחר כרגע. אולי צריך לסגור את העסק."

"וזה יועיל?"

"ימזער נזקים," הוא נאנח וקולו כבד. "נצטרך להכריז על פשיטת רגל ולפטר את העובדים.. לא יודע לאן הם יוכלו ללכת.

ישנם כאלה שעלולים לרעוב לפת לחם אם לא תהיה להם העבודה הזו."

יעלי מכסה את אוזניה. היא אינה מסוגלת לשמוע יותר. בשיעור יהדות למדה על אנשים שאין להם כסף לאוכל והמורה אפילו ערכה מגבית למתן בסתר.  

פחד לופת את ליבה הקטן כשמדמיינת את המקרר העמוס שלהם ריק ואת החברות מתנגדות לבקר כי כבר אין לה משחקים 'שווים'.

היא חוזרת למיטה על קצות האצבעות ואינה מצליחה להירדם עד שעה מאוחרת מאוד בלילה. דמעות מציפות את פניה.

יכול להיות שגם למענם תאלץ המורה שרה לערוך מגבית?

בבוקר מרוב לחץ היא אפילו לא מתווכחת עם אמא על ארוחת בוקר מזינה. אוכלת את החביתה שלה בלי למצמץ ואפילו מוסיפה ירקות.

אמא מופתעת אך לא מגיבה מלבד איחולים לבביים ליום מקסים ופורה.

כשחוזרת יעלי מבית הספר היא פותחת את המקרר ופורסת את העוגה משבת. גם לפני שעולה על יצועה מוצא המזון המנחם את דרכו לנפשה העייפה,    

שמעולם לא התנסתה בחששות נוראים שכאלה.

הימים חולפים וגזרתה הדקה של יעלי מתחילה להתרחב מעט. חולצות התלבושת כבר קטנות והחברות צוחקות על החצאית.

המורה שרה מרימה טלפון ושואלת,   "קורה משהו בבית שבגללו יעלי אוכלת בשיעורים? לפעמים אכילה היא צורך נפשי."

ואמא עונה שלא. קורה, אמנם, אבל הילדים לא שותפים בדבר. ומדוע ישפיע עליהם?

–    –    –

תקופת אירוסים נפלאה חולפת ויעלי מוצאת את עצמה עומדת תחת חופה יחד עם שמואל וכמה קילוגרמים עודפים.

היא כבר יודעת שהדרך שלה להתמודד עם לחץ היא אוכל מנחם.  

סעודות שבע ברכות עוברות גם הן והיא מוצאת עוז בנפשה לשוחח על הבעיה עם בעלה הטרי.

"אני אוכלת כדי לכסות על מבוכה או כאב, כדי להתמודד עם פחד. בבית לא היה ניתן להוריד במשקל. ההורים בטוחים שהכל באשמתם

והדבר לא הוסיף לי מוטיבציה אלא הכניס אותם ואותי ללחץ נוראי. עכשיו אני רוצה לנסות," היא אומרת בהתלהבות של כלה חדשה והוא מהנהן.

זה לא מפריע לו, הוא נישא לה בשל דברים אחרים, אבל הוא איתה בתהליך.

כבר למחרת היא קובעת תור לדיאטנית קלינית, אישה נחמדה בשם אופירה שמסבירה לה על קלוריות, ויטמינים ופירמידת המזון.

היא תלמידה למופת ורושמת הכל בתוך מחברת חדשה.  

מעל הכל, חוזרת אופירה ומבהירה, יש לעשות את התהליך בהדרגה.

על העוגה של אחר הצהרים, יחד עם כוס הקפה, יעלי מוותרת. במקום זאת היא מוסיפה ירקות ומפחיתה סוכרים, צועדת בערבים עם חברה טובה

ופועלת בהתאם להנחיות של התזונאית. וליבה מלא בתפילה.

התהליך ארוך ולא פשוט הוא, כולל משברים רבים והצלחות מעטות, תסכול ורגעי תקווה, אושר לצד מפח נפש. אך היא לא מוותרת והוא משתלם.

בסופו של דבר היא מגיעה למשקל הבריא לה.

וכעת מפיה של אמא נשמעות רק מילים טובות. "תמיד ידעתי שאת יכולה לעשות את זה! תמיד עודדתי אותך לכך. כל הכבוד!"

ורק היא יודעת באילו מאמצים נקנה הדבר וחושבת לעצמה שלפעמים ההערות יכולות רק להרוס. כשנותנים לגוזל להצמיח כנפיים,

הוא אפילו עושה זאת בהצלחה רבה.

פרסמי תגובה