מתחרטת, אך לא אשמה!

01
נובמבר
2018
ע"י Tovi

בס"ד

 

 

שעת ערב שקטה. כולם ישנים, ואני נושמת עמוק את השלווה והרוגע ומהרהרת ביום החולף. אני מנסה להירגע וליהנות מהרגע,

אבל אז קופץ עליי רוגזו של יום, ואני טובעת בבליל של רגשות אשמה, נקיפות מצפון וביקורת עצמית צולפת על התפקוד היומי שלי.

 

קול קטן בליבי מנסה להתגונן, להזכיר לי כמה קשה היה לי להתגבר, כמה מורכב היה היום הזה, כמה רבות הדרישות שלי מעצמי.

הקול גם לוחש בדממה ביישנית שכמעט אינה נשמעת: 'עשית היום גם דברים טובים. לא הכול היה גרוע'.

 

אבל ה'מורה' שבתוכי אינה מקבלת זאת. 'המבחן הוא דווקא כשקשה, ולא רק כשהכול קל ופשוט', היא נוזפת בי בקול

רשמי ומאשים. 'ומה, ואם הצלחת לספר לילדים סיפור מעניין לפני השינה, זה מוחק את חוסר הסבלנות שלך בארוחת הערב?

אילו זיכרונות ילדות את רוצה לעצב לילדים שלך?'

 

לא נעים, אבל מה שנכון נכון. לא עשיתי, ולא הצלחתי, ולא הסתדרתי, ולא הייתי רגועה. לא ולא ולא.

הלוואי שזה היה עוזר לי לפעול נכון ולהצליח יותר בפעמים הבאות. אך לא, ככל שהביקורת הפנימית שלי גוברת,

ועמה ההלקאה העצמית – נוספות לי נקודות חובה לרשימת הכישלונות. אני יודעת, מכירה את זה מצוין.

כך היה גם אתמול, ושלשום, ובשבוע שעבר. משפטים מקטינים ומכווצים, ורצון טוב שנחבל ונחבט יותר מדי.

 

 

 

 

 

 

 

      יש דרך לצאת מהמעגל הזה?

 

נתחיל בהבדל המשמעותי בין חרטה לרגשות אשם ונקיפות מצפון, למרות הנטייה הטבעית להתבלבל ביניהם.

חרטה היא השלב הראשון בכל התקדמות: חרטה היא הרגש שאנו חשות כשאנו מתבוננות במעשינו וחושבות על הסיבות שהביאו

אותנו לפעול כך. החרטה מחזירה אותנו ל'אני' הפנימי שלנו, לרצון הטהור להיות טובות יותר, ומזכירה לנו מי אנחנו באמת.

לא רצינו לטעות, לא רצינו לכעוס, לא רצינו להגיב בשתיקה רועמת, לא רצינו לגרום לאווירה הקשה.

 

אך בעוד החרטה מרחיקה אותנו מהטעות – נקיפות המצפון כובלות אותנו אליה, ומכריחות אותנו לעסוק בה שוב ושוב, ללא הרף.

רגשות האשם אוכלים אותנו מבפנים, מציקים ובועטים. הם מזכירים לנו כישלונות נוספים מהעבר, החלטות טובות שנמוגו עם הזמן.

נקיפות המצפון עמלות קשה להקטין אותנו ואת הכוחות שלנו, ולהעצים את החולשות ואת הנפילות.

 

ההבדל הוא גם בחשיבה על העתיד: החרטה דוחפת אותנו למצוא פתרונות אחרים לבעיה, לאמץ הרגלים חדשים וחיוביים יותר,

כדי להשיג את המטרות שאנו שואפות אליהן. לעומתן, נקיפות המצפון רק מוחקות את התקווה שאי פעם נשתנה לטובה,

מדכאות את הרצון להצליח, וחוזרות שוב ושוב על סיסמת הכישלון – 'נו, באמת. כל פעם את שוכחת מה שהחלטת.

למה נראה לך שהפעם הזאת תהיה שונה?'

 

הצעד הראשון במלחמה מול נקיפות המצפון ורגשות האשם, הוא להבדיל ביניהם; כך נוכל לבחור את מי להכניס אל הלב, ואת מי

להשאיר בחוץ.

מבחן התוצאה יעזור לנו לעשות זאת: מה קורה לי אחרי כל המחשבות האלו? האם אחרי שאני יושבת עם עצמי ומתחרטת על מעשיי,

אני חשה שהדרך ברורה לי יותר, שאני חזקה יותר ומלאת רצון טוב להצליח מחר, ולשנות הרגל כלשהו כדי לא לחזור

על טעויות האתמול?

האם אני עדיין מרגישה כישלון, חוסר תקווה וייאוש מעצמי?

 

ואם נבדוק את התוצאה, כבר לא נתבלבל. נבחין שהמחשבות התובעניות רק מחלישות, מגמדות, מייאשות אותנו ומותירות לנו

טעם מר בפה,

למרות כל ההתגברויות הקטנות. נקיפות המצפון הן בעצם האויב שלנו.

ואם אנו רוצות לחיות טוב יותר – לא ניתן לאויבים שלנו לנהל לנו את החיים.

 

 

 

גולדי גרוס, פסיכותרפיסטית לנשים ולנערות בירושלים

052-765-9623

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרסמי תגובה