מתי זה יקרה???

10
יוני
2015
ע"י Tovi

בס"ד

כשהילדים ילכו כבר לישון

כשיהיה לי יותר סבלנות

כשהילד שלי כבר ילמד ללכת

כשאצליח לכסות את המינוס בבנק

כשיהיה לי יותר כסף

כשהקושי של הבן/ הבת שלי יעלם

כשבעלי יבין אותי באמת

כשאממש את עצמי

כשהרגיש יותר טוב

כשהכל ילך לי בקלות

כשהילדים יגדלו

כשיהיה לי יותר הרבה זמן

כשנחתן כבר את הילדים

 

כשהמצב הנוכחי יעבור

כש…

כש…

כש…

אז…

אז אוכל להיות מאושרת ושמחה,

להנות באמת מהחיים,

לעשות מה שאני רוצה.

להרגיש טוב.

 

ואז…

ואז באמת אהיה שמחה?

מאושרת??

מסופקת? ? ?

אז יהיו דברים חדשים על הפרק, הלא כן?

אז אומר שוב : כש…

כש…

 

מתי, למען ה', זה יקרה?

מתי כן ארגיש שמחה ומאושרת מהרגע הזה?!

 

חצי מחיינו אנו מבזבזים בלהתרפק/ לחשוב על מה שהיה או לצפות/ לדמיין מה שיהיה.

 

אמרה לי אישה מבוגרת, באחת הסדנאות שלי:

חשבתי כל החיים שכשאחתן את ילדי ואסיים את כל הטורח בגידולם ובחיתונם ,

סוף סוף אוכל להנות מהחיים.

אבל היום – כשאני אחרי לחתן את כולם אני ממש לא מרגישה את ההנאה מהחיים!

עכשיו אני פשוט כבר עייפה מהחיים!

(עצוב)

 

האם יש דרך כן להנות מהחיים כבר עכשיו? ? ?

 

למרות …

למרות הילד שעדין זוחל ומלכלך הכל

למרות הקושי עם הבן /הבת

למרות המינוס בבנק

או חוסר האפשרות לקנות עכשיו דבר מה

למרות הקושי בזוגיות

או כאב פיזי

או כאב נפשי אחר?

 

יש! ! !

יש דרך!

היא פשוטה ממש.

זמינה, יעילה

והעיקר גורמת לאושר!

 

מי לא מעוניינת?!

 

הדרך :

לשאול את עצמינו: ברגע זה, במצב הזה,

מה הדבר שאני יכולה להנות ממנו עכשיו

– במציאות הנוכחית? ? ?

 

התינוק עדין זוחל – יופי!

הוא עדיין לא יכול להגיע לדברים מדי גבוהים שאחרת הייתי צריכה להרחיק ממנו.

הוא מפתח עכשיו – כל רגע שהוא זוחל- תאום בין היד לרגל, מחזק את שרירי חגורת הכתפיים וכף היד. במקום שבעתיד אצטרך ללכת אתו לטיפול ריפוי בעיסוק – הוא מחזק את שריריו בעצמו.

דוגמא נוספת?

 

בבקשה:

קושי עם הילד:

הוא רב עם האחים, מציק להם,

הוא צועק ומתפרץ.

 

מה אני יכולה להנות מזה?!

 

אני יכולה עכשיו לחשוב: "אין לי כח, מתי זה כבר יעבור!"

(וכמובן לפספס את הרגעים האלה ולא להנות מהם)

 

אני יכולה לחשוב: "מה אני יכולה כן להנות עכשיו?!"

כן, כן,

אל תתפלאנה. אפשר למצוא מה להנות מכך:

 

אולי שזה גורם לי להיות יותר קרובה אל ה':

להתפלל אליו ולצעוק אליו במילים שלי, מעומק הלב.

אולי זה גורם לי יותר חזק להתפלל על הילד שלי: תפילות שילוו אותו לכל החיים.

אולי אני יכולה להנות מהאתגר, כיצד אני מרגיעה את עצמי /אותו למרות הקושי.

 

עוד?

הילדים מרעישים/ מבלגנים/ מפריעים לישון.

נו, די! ! !

קצת שקט בראש!

נו!!!

אפשר.

אפשר להמשיך להתעצבן ולקטר.

לחקות שהם כבר ילכו לישון

לייחל שהם כבר ילמדו לשמור על השקט/ הסדר.

שלקטן כבר יבקעו השניים.

ש…

אפשר!!!

 

ואפשר גם לשאול את עצמנו:

מה אני יכולה להנות ממנו במצב הנוכחי?

אולי ש:

כשאחתן את הילדים הבית יהיה ריק ושקט,

אולי שקט מדי.

עכשיו הבית חיי ותוסס, ב"ה.

אולי שברוך ה' יש כאן אנשים חיים ובריאים.

אולי שאני צולחת כרגע את האתגר, למרות הקושי.

אולי…

 

 

נכון,

זה דורש מאמץ שכלי ונפשי.

זה דורש לשים את הפוקוס על היופי במקום על הקושי.

זה דורש, בהחלט!

 

אז אנחנו באמת לא חייבות!

 

אנחנו יכולות להמשיך לבכות ולקטר

להמשך לייחל לימים טובים יותר.

 

בעתיד

כשהכל ייזרח

וילך על מי מנוחות

בדיוק כפי שאנו חולמות.

 

אפשר…

 

ואפשר גם אחרת:

לתפוס את הדקה והשניה

שמהם מורכבים החיים שלנו.

עכשיו!

פשוט להתחיל לחיות!

פשוט להנות!

 

כמו שנאמר: "וחיי בהם"

וכפי שאנו אומרים בברכת האילנות: "…להנות בהם בני אדם"

(למרות שלפעמים נדמה לנו שהמטרה היא "לענות" בהם)

 

אז אפשר,

ואפשר גם אחרת

 

ואם אינכן מוצאות רעיון כיצד אפשר להנות מהרגע הזה שלכן,

מוזמנות לשתף לשאול ולהתייעץ.

 

כי אפשר לחיות את החיים!!!

ואפשר גם להמשיך "לסחוב" אותם…

 

רבקי גולדמן

פסיכותרפיסטית ומטפלת במוזיקה

מנחת סדנאות להעצמה אישית בשילוב כח הניגון

טיפים : 0504142776

מייל:3118019@GMAIL.COM

 

שיבולים-לוגו

 

 

8 תגובות

  1. shirly 16 ביוני 2015 10:59

    מקסים!

    אני חושבת שכל מי שקראה
    יש איזושהיא נקודה שנגעה לליבה
    ממש מחזק
    יישר כח!

  2. רבקי גולדמן 12 ביוני 2015 1:54

    שימחה יקרה!
    הקטע שהורדת מדהים
    בהחלט מעורר השראה!!!

    לדעתי
    לכולנו יש מדי פעם "תזכורות" כאלה
    המכניסות אותנו לפרופורציות
    זה חשוב והכרחי.
    כמו שיש במשפחה מסוימת פתגם: אצל פערל'ה ו… אין בעיות כאילו –
    כשהכוונה לזוג מבוגר ללא ילדים.
    ולפעמים עלינו להזכיר לעצמנו:
    שיש הרבה יותר גרוע.
    ולכן אני מוסיפה את הקטע הבא:

    אם יש לך אוכל במקרר,
    בגדים על גבך,
    קורת גג מעליך ומקום לישון…
    את יותר עשירה מ75% מהאנשים בעולם.

    אם יש לך כסף בבנק, בארנק שלך וכסף קטן…
    את בין 8% מהעשירים ביותר בעולם.

    אם לא חווית פחד מלחמה, בדידות של מאסר, ייסורים של עינוי או כאבי רעב…
    את נמצאת לפני 700 מליון אנשים בעולם.

    אם את יכולה ללכת ברחוב ללא פחד של הטרדה, מאסר, עינוי מוות…
    3 מליון אנשים מקנאים בך ומבורכים פחות ממך

    אם הוריך עדיין בחיים ועדיין נשואים.,
    את מזן נדיר!

    אם את נושמת בכוחות עצמך
    מהלכת על שתיים
    מסתובבת ברחוב
    ולא באחד מבתי החולים
    את מאושרת יותר ממיליוני אנשים
    שמבלים שם.

    אם את יכולה להרים את ראשך ו…
    לחייך
    את לא בנורמה.
    את ייחודית לכל אלה שמטילים ספק ומיואשים.

    אם את יכולה לקרוא את הכתבה הזו
    את יותר מבורכת מהרבה אנשים
    שאינם יודעים לקרוא!

    ועוד משהו
    שמשהי (כלומר אני) חשבה עליך:
    ושאת מיוחדת וחכמה מספיק
    לקרוא ולהבין כתבה זו

    זהו
    זאת רק צורת חיזוק אחת
    שאנו יכולות לתת לעצמנו כח!
    ולהיכנס לפרופורציות

    מאחלת לך
    ולכולנו שנצליח תמיד
    לראות ולהרגיש את הטוב.
    גם לא ביחס ל…

    ולכן שיר ובלימי היקרות!

    תודה על המשוב החם!!!

    זה באמת נותן תמריץ לעוד
    (עידוד זה מלשון – עוד)

    בפוסט זה נתתי דרך נוספת
    להכניס אותנו לפרופורציות
    ויותר מכך לתפוס את הרגע הזה
    את התקופה הקשה הזו
    ולא לנסות רק להעביר אותה
    לייחל לסיומה

    אלא להנות מכאן ועכשיו!

    בעקבות תגובתה של שמחה
    נזכרתי אני בתמונת מצב שראיתי לפני כמה שנים
    תמונה שמלווה אותי מדי פעם:

    צעדתי ברחוב בליל חג
    כשאני מבחינה ממרחק באישה מבוגרת מאד
    יושבת על כיסא גלגלים, מובלת בידי פיליפינית .

    על ראשה שביס לבן מעוטר.
    ככל שהיא התקרבה הייתי פשוט מהופנטת!
    היא ממש ק ר נ ה מאושר!!!

    הבטתי בה שוב ושוב, בלא להעתיק מבט ממנה.
    שאלתי את עצמי: על מה בדיוק היא מאושרת?

    על שהיא מוגבלת???

    על שהיא מובלת???

    על שהיא זקנה???

    על שהיא חולה???

    ואז הבנתי שהאושר הוא משהו פנימי
    לא בדווקא קשור לנתונים חיצוניים!

    זהו
    הסיפור הסתיים

    אבל אותם פנים קורנות מלוות אותי מדי פעם
    ומלמדות אותי שאפשר!

    אפשר ללמוד למצוא את האושר
    ברגע הזה
    בנתונים האלה…

    ולהרוויח ח י י ם ! ! !

    (בלי לחשוב על צרות של אחרים)

    המון הצלחה!

  3. רבקי גולדמן 12 ביוני 2015 0:38

    רוחי!
    תודה על התודה!
    ההגדרה שלך מאד קולעת לנאמר:
    "מעמיד את המציאות בתוך העניים"

  4. BLIMI 11 ביוני 2015 18:35

    רבקי עשית לי את היום.
    אני טיפוסית של העתיד, ופתאום הבהרת לי משהו כזה עוצמתי.
    תודה רבה ותמשיכי עם עוד כזה כתבות מעמיקות.

  5. shir 11 ביוני 2015 10:58
  6. simcha 10 ביוני 2015 20:20

    רציתי גם לצרף את התמונה של האב עם ביתו אבל אי אפשר.
    אנסה להעלות את התמונה בפורום בדיון של אהובה קונופניצקי ׳להגיד תודה׳
    שם נראה לי שיש אפשרות גם לתמונות.

  7. simcha 10 ביוני 2015 20:12

    קיבלתי את זה הבוקר וזה כ״כ מתאים לשיעור שלך היום רבקי. כמה צריך להנות ולהודות על עכשיו ולחפש את הטוב במציאות העכשווית.

    שווה קריאה
    Rebecca Shwartz
    בוקר,
    אני קמה מוקדם, מעירה את החבורה הקטנה שלי, בוחרת לגדולות בגד ומנסה להיות נחמדה כשאחת טוענת שהיא רוצה דווקא גרביון בורדו (”אבל אין, הוא נקרע, אז את רוצה, גם אני רוצה הרבה דברים, נו קדימה זריז מאוחר”) והשניה טוענת שהיא רוצה לישון (”אני יוצאת ברבע לשמונה מי שבאה באה, מי שלא שתסע באוטובוס שמעת?”).

    אני באמת מנסה להיות נחמדה, אבל כשהילד מחליט שהוא רוצה היום ללכת לגן עם כובע רחב שוליים כי קיץ (למרות שלחלוטין לא היה אז קיץ) ואני חסרת אונים ואין לי שום יכולת לשכנע אותו להתפשר על משהו באמצע והילדה הזו שלי עם העיניים הכי יפות בארץ, לא מוכנה להסתרק כי היא כבר יודעת איך אומרים ”כואבי” שזה ”כואב לי” בתינוקית וצריך עוד להכין ארוחת עשר וארוחת צהריים לבית ספר ולסדר מיטות ולהתלבש ו ו ו אני יוצאת עם הנשמה בידיים.
    ובאמת התכוונתי להיות נחמדה, אבל יצאתי נהג הסעות קצר רוח ואז אני טסה לבית הספר, (”לא לאחר, לא לאחר , השם תעשה שהפקקים האלה יגמרו”) והמצפון שלי מתחיל לעבוד (אמנם באיחור) ”איזו אמא את! תנשמי!”.

    ואז שמה את הילד עם הכובע בגן, שבכה כל הדרך כי הוא רצה לפתוח את הדלת ראשון! ויוצאת משם עם התינוקת הזו, עם הקוקו שהצלחתי איכשהו לעשות לה, על הידיים, כדי שלא תשאר לבד ברכב, אחרי שאח שלה הסכים באורח ניסי שאחזיק אותה, אבל גם אותו, על הידיים ואני נכנסת שוב לאוטו ואומרת לעצמי זהו עוד למשפחתון ודי ואין לי כח, היום רק התחיל, מרגישה אחרי קרב, שמישהו יציל אותי, יש לי עוד שעה פגישה ואז ים של חומר לעבוד עליו ואז עוד פגישה ואיך אשרוד את היום הזה, אני לא מסתדרת!

    ופתאום אני רואה מהחלון של הרכב, אבא אחד, צועד במתינות על המדרכה, על הגב יושבת לו ילדה מתוקה בתוך מנשא, ביד שמאל הוא מחזיק תיק גן ורוד וביד ימין מקל גישוש….

    השפתיים שלו מחייכות, העיניים שלו – לא רואות.

    אני זוכרת את הסטירה שקיבלתי במקום.
    מצאתי את עצמי נוסעת אחריו, לאט, הוא הלך וחייך והילדה מאחורה היתה מאושרת וכשהוא נעמד במעבר חציה, עצרתי את הרכב ולפני שנתתי לו לעבור, יצאתי מהרכב, ניגשתי אליו ואמרתי לו, אני רוצה שתדע שהצלת אותי, אתה מעורר השראה, הוא לא היה יכול לראות שאני בוכה.

    ולמדתי שיעור לחיים.

    איזו זכות יש לי להתלונן, אני לא מסתדרת? עם מה? עם האוצרות שקיבלתי? עם כל המתנות שיש לי? עם ילדים מדהימים ויכולת להעניק להם מה שהם צריכים? עם האפשרות של בכלל להעיר אותם בבוקר ולראות אותם, ממש לראות בעיניים שלי, איך הם פוקחים את שלהם? עם זה אני לא מסתדרת? איך אני מעזה להתלונן? ועל מה? על איחור ועל פקקים ועל ילדה שלא מסכימה להסתרק כשאמרתי? זו מתנה!

    והוא הולך בלי לראות את הילדה ולא בגלל שהיא נמצאת מאחוריו, הוא לא זכה לראות כמה היא מתוקה.

  8. ruchy 10 ביוני 2015 13:14

    ממזמן לא קראתי כזאת כתבה עם עוצמה .
    משהו שמעמיד מציאות בתוך העיניים.

פרסמי תגובה