עולים לגן / עולים כיתה! מחשבות של כוח להתחלות חדשות

31
אוגוסט
2016
ע"י Tovi

 

אני זוכרת את עצמי מלאת חששות כשיעל (17) עלתה בפעם הראשונה לגן. ואח"כ לכיתה א', או כשבנימין (6.5) הלך בפעם הראשונה

לתלמוד תורה…

איך תהיה הגננת?

האם היא תהיה מספיק חמה, מספיק מכילה?

האם היא תתייחס מספיק יפה? תבין את הילדים?

ובכלל איך הם יסתדר בחברה חדשה, הם לא מכירים כמעט אף אחד!

לילה קודם ממש לא הצלחתי להירדם…

אם את גם שם במקום החושש הזה, אני רוצה לכתוב לך כמה מילים, כדי שהשבוע כשתלווי את הילדים שלך לגן / לביה"ס / לת"ת או

לסמינר / לישיבה תרגישי רגועה יותר, שלווה יותר ומאמינה יותר.

אני נזכרת בעצמי כשעליתי לכיתה א' כל כך התרגשתי, אפ' כאבה לי הבטן והתקשיתי להירדם.

אמא שלי ישנה מצוין (כך היא מספרת…) ובבוקר היא הביטה בי בהתרגשות ובגאווה על כך שיש לה ילדה כזו גדולה שעולה לכיתה א'!

אז מה קרה לנו היום שההתרגשות מהולה בכל כך הרבה פחדים, בכל כך הרבה חששות?

ממה אנחנו כל כך מפחדות?

אנו מגדלות ילדים בתרבות שלימדה אותנו לראות את הילדים כיצורים חלשים, פגיעים, רגישים… שהכול קשה להם ושנדרשים מאמצים

גדולים מאוד כדי ללמוד, להתרכז, כדי להשתלב בחברה.

 

בואי נעשה ניסוי קטן:

עצמי לרגע עיניים ואמרי לעצמך בקול מה את חושבת, איך את מדמיינת את ילדך השבוע ביום הראשון בלימודים? איך הוא מרגיש? מה

הוא עושה בגן / בכיתה?

טוב… אל תכנסי לזה מידי… מספיק!

אני יכולה לשמוע את החששות שלך…

האם באמת אילו הילדים? כאילו לא מסתדרים?

אנחנו כל כך חוששות מהתחלות חדשות, זה מתבטא בזה שאנו מכינים אותם בכל שלב לכל מעבר: מוכנות לכיתה א'.. שיחות נפש…

הדעות הרווחות היום מציינות שכל מעבר כולל בתוכו קושי.

ואם זה קשה איך הילד יהיה מסוגל להתמודד? אני בכלל לא רוצה שהוא יעמוד מול קושי.

אחד הפחדים הגדולים ביותר של ההורים זה שלילד שלהם יהיה קשה חלילה, שיהיה לו התמודדות…

 

כשאנו עלינו לכיתה א' לא העלינו בדעתנו שזה הולך להיות קשה. ציפינו בקוצר רוח התרגשנו, למדנו, הכנו ש"ב (כמעט ללא עזרה..)

כשאביגיל הבת שלי, הייתה בגן חובה היא הודיע לי שהיא שונאת את הלימודים כי זה ממש קשה… היא אפ' עוד לא ידעה מה זה, אבל זה

מה שהיא שמעה מסביב…

המחשבה על כך שהולך להיות לילדים קשה, שזה אתגר לא פשוט, האם היא מחזקת אותם או מחלישה? האם נותנת כוח או מקטינה??

כולנו רוצות לתת כוח, לאפשר לילד לגדול ולצמוח, להביט בו בגאווה ולהרגיש בטוחות.

אז איך אפשר אחרת??? אז איך נשלח אותם השבוע עם אילו מחשבות? מה ייתן להם כוח?

 

שני צעדים וכולנו כבר נהיה במקום אחר:

Grow-Up

הצעד הראשון

לדעת שהילד בטבעו רוצה להיות גדול!!!

אם תשאלי את הילדים מה הם הכי רוצים להיות כשיהיו גדולים?

התשובות יהיו: אבא! מנהל! רב! ראש ישיבה!

הילדים מבקשים ללמוד כל הזמן, הם שואלים שאלות ללא הרף: למה

זה ככה? מי עשה את זה? מאיפה זה מגיע? הם סקרנים וחוקרים כל

מה שסביבם.

זה החלום שלהם! להתקדם, ללמוד, מתי הוא מסתיים? מתי הם רוצים

להיות קטנים???? להפסיק ללמוד?

לימדו אותנו שהילד רוצה להישאר קטן, "אל תעמיסו עליו" מבקשים מאתנו כל הזמן. ואז אנו מורידים מטלות מנמיכים צפיות.

והילד?!- משתף עם זה פעולה. את מבקשת לו לאסוף את המשחק והוא אומר שזה קשה ואנחנו כבר מאמינות, נבהלות ומוותרות.

ילד רוצה לגדול, ללמוד, להתמודד הוא לא נבהל מקושי הוא צומח מקושי. קושי זו לא מילה גסה (אחד המשפטים שלמדתי ממורתי…) אל

תפחדו מקושי, זו הזדמנות מצויינת להתקדם, להתפתח.

החיים מזמנים לנו כל הזמן אתגרים ממתי זה מתחיל? מהרגע שתינוק נולד שכבר אז התינוק צריך ללמוד לנשום, לבקש אוכל, להתמודד

עם גדילה, גזים שיניים ועוד..

מההתייחסות שלי ומהסתכלות שלי , הילד לומד גם כן לראות את הדברים. כאשר אני רואה את ההתחלה כקושי סביר להניח שהילד ילמד

הנה, זה דבר קשה, עכשיו רק נשאר להתנהג בהתאם לצרוח… להשתולל…

אך אם אני רואה את זה כהזדמנות לצמיחה וללמידה ואני לא נבהלת! סיכוי סביר שהילד ילך אחרי וההתייחסות שלו תהיה בהתאם. (וגם

אם לא, אני לא נבהלת!!!)

לפני מס' שנים שמעתי הרצאה מרתקת בלווי מצגת תמונות שהעבירה אתיופית שעלתה לארץ, היא מספרת על ילדותה באתיופיה, שם רק

אחוזים קטנים מקבלים את הזכות הגדולה ללכת לביה"ס שנמצא במרחק עצום של הליכה. ההורים בגאווה גדולה בוחרים בקפידה את

הילדים הראויים לכך ושולחים אותם מתוך אמון מלא וידיעה ברורה שהילד רוצה מאוד ללמוד. הילדים יוצאים בשע' מוקדמות של הבוקר

ולומדים בתנאים קשים: בקור, ללא חימום.. וברעב.. הלימודים נמשכים שעות רבות. והתלמידים מקשיבים ולומדים בשקיקה רבה,

ההורים והתלמידים רואים את הלימודים כמתנה גדולה וכזכות עצומה.

הילד מטבעו סקרן הוא רוצה ללמוד ולהתפתח.

הילד מטבעו יצור חברותי, הוא לומד להשתלב באופן טבעי.

ככל שנסמוך עליו יותר ונפסיק להיבהל לפחד ולחשוש ניתן לעצמנו ולילד יותר כוח.

 

directions

הצעד השני:

אני בטוחה שגם את מאמינה בהשגחה פרטית.

כל שנה כצידה לדרך, אני מציידת את הילדים שלי במתנה קטנה של

עין טובה ורגע לפני שהם יוצאים ללימודים אני אומרת להן:

"אין לנו מושג מי יהיה השנה הגננת /המורה / המלמד.

אבל לא משנה מי שזה לא יהיה – זה המחנך הכי טוב שבורא עולם

בחר! ואם אתם בגן/ בכיתה הזו זה המקום בו תוכלו לצמוח לגדול

ולהתקדם. כבדו אותו! לימדו להסתדר אתו! לימדו להשתלב ולהתאים את עצמכם.

אני סומכת על בורא עולם ששום דבר לא במקרה, הכול בהשגחה פרטית.

כאשר אני סומכת על המורה / הגננת / המלמד אני בעצם סומכת על הקב"ה. שהכול מכוון.

ואז אני נותנת כוח גדול לילד כי אני סומכת עליו שהוא ילמד להסתדר ויתאים את עצמו – זו הצפייה שלי ממנו! כמה כוח!!

תהילה שלי בת השנה + התחילה השבוע לפסוע את הפסיעות הראשונות שלה. אני כל כך מתרגשת כל פעם מחדש, וכל כך רוצה שהיא

כבר תלך לבד. ואז אני מחזיקה לה שתי ידיים וצועדת עמה.

ואני יודעת שרק ברגע שאני אשחרר היא באמת תלמד ללכת לבד!

אז אם את בכול אופן עדיין חוששת תדעי שלילד שלך יש כל כך הרבה כוח ויכולת הרבה מעבר לנראה,

לשלוח אותו לגן/ לביה"ס זו הזדמנות נפלאה בשבילו להתחיל ללכת לבד. אל תחששי מנפילות הם תמיד קמים! סמכי עליהם! זו

ההזדמנות לגדול לפרוח לצמוח ולעוף!!!!

 

ואם את רוצה תרגיל בשבילך שייתן לך הרבה כוח:

עצמי שוב עיניים ודמייני את היום הראשון שוב… אך הפעם ממקום אחר.

דמייני רק טוב, הילד שמח מרוצה, משחק עם חברים, לומד במרץ, מתלהב מהמורה…

תרשי לעצמך להתפרע בדמיון ולכי על הטוב ביותר.

ממליצה לך בחום לעשות את התרגיל לפ' פעמיים ביום! בטוחה שתרגישי אחרת.

 

איתך ברגעים היפים והמרגשים של התחלות חדשות.

אפשר גם אחרת.

 

 

 

צירה דויטש לוגו

צירה דויטש אם לשמונה, תושבת ירושלים, מנחה ויועצת בגישת שפר בהורות, בזוגיות ובמודעות

מעבירה סדנאות, הרצאות, השתלמויות ומייעצת באופן פרטני.

אשמח לקבל הערות / הארות ולענות על שאלות במייל info@tzira.co.il כתבו לי ואחזור אליכם.

 

 

 

 

3 תגובות

  1. Oriya 2 בספטמבר 2016 14:39

    מדהים! אהבתי את המאמר הזה.
    זה נתן לי המון גם בתור גננת…

  2. הודיה 2 בספטמבר 2016 1:55

    נהניתי מאד, צירה!
    מעשיר, מחכים, מאלף,
    וממש ממחיש את הפתגם: האמת מדברת בעד עצמה
    תודה רבה!

  3. ita1 1 בספטמבר 2016 14:13

    תודה על המאמר המחזק!
    אני רואה את הדברים האלה בעיניים, וזה ממש כך!

    סיימתי לא מזמן קורס הנחיה בגישת שפר ואשמח לשמוע עיצות איך משמרים את הלמידה והעקרונות, וממשיכים לחיות את זה…
    משום מה זה קצת דעך, למרות שאני ממש מסכימה עם זה…..
    טובי – תודה!

פרסמי תגובה